<h1>תשובות חכמי פרובינציא הלכ' כתובה סימן ל"ד</h1>
<h2>דף יט.</h2>
ישמרך האל החייתני בדבריך העירות את לבי הישן מעצלות הזקן והחולשה, והנני מתחזק להשיב על שאלותיך כאשר הראוני מן השמים, הראשונה ששאלת על ראובן שנשא אשה והיה לו שדה בשעת נישואין, ולאחר מכאן בא שמעון ותבע אותה שדה מראובן אמר שמכרה לו קודם נשואין, והודה לו ראובן וכתב לו שטר הודאה, אבל אשתו לא חתמה לו, אם תוכל האשה לגבות מאותה שדה, אם נדמה את זה לאומר [כתובות י"ט ע"א] שטר אמנה הוא זה במקום שחב לאחרים שאינו נאמן, או יש הפרש בין מלוה לכתובה לפי שלא נתנה לגבות מחיים [שם פ"א ע"א], או לא. תשובה, כי אין הפרש בין מלוה לכתובה, שלא חלקו במי שחב לאחרי' בין חוב של הלואה לחוב של כתובה, ובכלן חוששין לקנוניא, אלא שהחוב אם הוא מלוה מוציאין אותו מיד הלוה ונותנין אותו לבעלי חובו של מלוה, ואם הוא חוב של כתובה אין מוציאין אותו עד שתתגרש או עד שתתאלמן ולכשתתגרש מוציאין אותה מידו ובשבועה, אלא א"כ כתב לה נאמנות בין ממנו בין מהבאים מכחו.
והשאלה השנית ששאלת, אם תמצא לומ' דבכי האי גוונא אין הפרש בין מלוה [לכתובה], מיהו היכא שראובן נשא אשה בחיי יעקב אביו, ולאחר שמת יעקב וירש ראובן כל נכסיו בא שמעון ותבע ראובן בשדה אחת שירש מאביו, וטען שיעקב נתן לו השדה במתנת בריא או במתנת שכיב מרע, והודה לו ראובן בזה וכתב לו שטר הודאה שמודה כי יעקב אביו נתנה לשמעון, ואשתו לא חתמה לו, לאחר שנתארמלה או נתגרשה באה לגבות כתובתה מאותה שדה, מי אמרי' בהא שיהא נאמן ראובן בהודאתו כיון שלא היה באותה שדה משועבד לאשה כשנשאת שהרי אבי בעלה קיים היה באותה שעה. תשובה, גם בזו אין ספק שאין בהודאתו שלאחר נשואין כלום, והוא דכתב (לו) [לה] דאקנה, ואבא דכלהו הך שמעתא דכתובות, האומר שטר אמנה הוא זה אינו אינו נאמן ואמרי' (דקאמ') ואפי' מלוה ובמקום שחב לאחרים, ואע"ג דמתחזי כמאן דמפסיד לנפשיה, ומגו דמפסיד לנפשיה ליהימניה לגבי אחריני, אפי' הכי אינו נאמן, ועוד דאיכא למימר מגו דהא אי בעי מחיל ליה קמן ומפסיד אינהו, אפי' הכי אינו נאמן, ושמועה זו צריכה לפנים ולפני לפנים, ותמה על עצמך הלוה אומ' אמנה הוא והמלוה מודה לו ובשביל שחב לאחרים יבטלו דבריהם ואומרין ללוה לך ופרע ואח"כ עמוד בדין עם המלוה, אם יודה לך ישלם לך, ואם לא יודה ויאמר לא אמרתי אלא להשמט מבעלי חובותי, מה יהיה בזה, יש מי שיאמ' אין בדבריו כלום שהרי הודה שהוא שטר אמנה וישלם לו מה שפרע בשבילו, ויש מי שיאמר שיוכל לטעון, ומסתברא שיכול הוא לטעון שהרי אמרו אין נאמן סתם, ולא אמרו נאמן הוא לעצמו ואינו נאמן לאחרים, ש"מ אינו נאמן כלל, וכן בדין, שאם היה המלוה חייב לשלם ללוה, אף הוא חזר להיות כאחד מבעלי חובותיו, וכיון שכן יאמר הרי הוא חייב לי ולכם, וזה הממון הואיל והוא תחת ידי יהא שלי שאין קדימה למטלטלין, הרי נתברר שאינו נאמן לא לחוב לעצמו ולא לחוב לאחרי', מעתה מה שקשה לתלמידים מהמניה במגו דהא אי בעי מחיל ליה, קמן לאו קושיא היא, דאיהו לא בעי לממחל דאית ליה פסידא, וכי אמ' שטר אמנה הוא לא מפסיד ולא מידי דהאיך פרע בשביליה, וכן הדין לאומר שטר פרוע הוא במקום שחב לאחרים והלוה אומ' כן, אין נאמנין דחד טעמא נינהו, ואי אמ' לוה כתבו לי שטר הודאה של אמנה או של פרעון מסכים בשמועה זו, אבל כל הודאה שתהיה שלא במקום הערמה והשמטה אלא שיאמ' כמוסר דבריו לבניו לשם שמים אפי' שלא בפני לוה הודאה היא (לי) [כ]ההיא דסנהדרין [ל' ע"א] הרי שראו את אביהם שהטמין מעות כו', וכן ההיא דגט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א] האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע אי זהו שטרות כולם פרועים, וכן מחילה שלא בפניו כזו מחילה היא, אבל אותה מחילה ששאלת על שני אנשים שהיה עסק ותנאין ביניהם ונפלה קטטה ביניהן, ואמ' האחד שלא בפני חברו לעולם לא אתפייס עמו ולא אשאל ממנו קנסות, והכל אני מוחל בפניכם, מראין הדברים כי לא אמר מדעת מחילה אלא בדרך בזיון שמבזה חברתו, ומצאנו מחילה כזו שאינה מחילה כדתנן [גיטין ע"ה ע"ב] הרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים ואמ' אי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה אינו גט רבן שמעון ב"ג אומ' כל עכבה שאינה ממנה הרי זה גט, תנא קמא סבר מעיקרא לצעורה מכוון והא לא אצטערא ולא איקיים תנאה, ורשב"ג סבר להנאה דידיה איכוון והא לא אצטריך דהא מחל אב לגבה, דייקי' מינה טעמ' דשלא בהקפדה הוא דהויא מחילה הא אם אמר דרך הקפדה כמי שאמ' אי אפשי בשמושה לא הויא מחילה, והא נמי להא דמיא, כך נ"ל, והדברים העליונים מסייעים את התחתונים, שכל דבר שהוא נראה דרך השמטה אינו כלום, ואף מחילה זו אין לך השמטה ודחיה גדולה מזו כי היא לשון בזיון וריחוק הדעת.
